ביאור שטיינזלץ על מנחות ק״א

1 שכן דבר שהתקדש מהיותו בכלי שרת לא אשכחן לא מצאנו בו שמיפריק נפדה.

2 למעלה נאמר כי התורה קוראת לבעל מום "טמא", ושואלים: ובעל מום היכא איקרי היכן נקרא בתורה "טמא"? דתניא שכן שנויה ברייתא, מה שנאמר בפדיון קדשים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה. ואם גאול יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך" ויקרא כז, יא— יג — בבהמות שהן בעלי מומין שנפדין הכתוב מדבר, ונקראות "טמאות" משום שאינן ראויות להקרבה.

3 ודנים בדבר: אתה אומר כי בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש הכתוב מדבר, כמשמעו של מקרא. ולהורות שאם הקדיש בעל חיים טמא — הריהו נפדה? כשהוא, הכתוב באותה פרשה, שב ואומר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו..." שם כז — הרי בהמה טמאה ממש כבר אמורה שהיא נפדית, הא הרי מעתה מה אני מקיים כיצד אני מסביר את הכתוב "ואם כל בהמה טמאה"? — בבעלי מומין שנפדו שהריהם נפדים הכתוב הזה מדבר.

4 וממשיכים ודנים בהלכה זו: יכול יהא הדין שיפדו קדשים אף על מום עובר שנפל בהם? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר בהמשך כתוב זה "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "— אין הדברים אמורים אלא במי שאינה קריבה לה' כל עיקר, יצתה יצאה זו שיש בה מום עובר שאמנם אינה קריבה היום כשהיא בעלת מום, ואולם הריהי קריבה למחר לאחר זמן כשיעבור המום. ומכאן למדנו, שבעל מום נקרא בתורה "טמא".

5 מותיב מקשה רב הונא בר מנוח על דברי שמואל, האומר שאף המנחות והנסכים הטהורים נפדים, כיון שעדיין לא התקדשו בכלי שרת, ממה ששנינו במשנתנו כי העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו — אין להן פדיון, שהרי לא נאמר פדיון אלא בבהמה. ויש לדון בדברים: בשלמא נניח, זה מובן מדוע עופות אינם נפדים — שכן בקדושת הגוף נינהו הם קדושים, ולא נאמר פדיון בדבר הקדוש בקדושת הגוף אלא בבהמה בלבד.

6 אלא עצים ולבונה שעדיין לא התקדשו בקדושת הגוף בנתינתם בכלי שרת, שנטמאו, וכן כלי שרת עצמם שנטמאו, שאינם קדושים בקדושת הגוף — ליפרקו שייפדו! אלא לאו האם לא טעם הדבר הוא משום שכלל הוא בפדיון הקדשים כי טהורין בעלמא בכלל אין נפדין, ואף שאינם קדושים בקדושת הגוף.

7 ומעתה הני אלה, עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו, נמי גם כן אינם נפדים, שכן אף על גב אף על פי שנטמאו — כטהורים דמו הם נחשבים, שכן עצים ולבונה — לאו בני אשויי אוכלא נינהו לא בני היעשות אוכל הם, ומשום כך הם לא היו צריכים להיות טמאים כלל, אלא חיבת הקודש משוה להו אוכלא עושה אותם כאוכל שיקבלו טומאה.

8 וכן עצים כל כמה עוד שלא משפי להו לגזירין לא משפה, מקציע אותם לגזירי עץ הם לא מיתכשרי לא מתכשרים לקבל טומאה. וכן לבונה נמי גם כן כל כמה שלא קידשה בכלי שרת — לא מיתכשרה לא התכשרה לקבל טומאה. וכן כלי שרת נמי גם כן הואיל ואית להו ויש להם טהרה במקוה נחשבים הם כטהורים, ואינם נפדים. הרי שקדשים טהורים אינם נפדים, ושלא כדברי שמואל!

9 ודוחים: לא, לעולם אימא אומר לך כי טהורין כגון זה בעלמא בכלל הריהם נפדין, והני ואלה, עצים ולבונה וכלי שרת אינם נפדים אף שאינם קדושים בקדושת הגוף, מפני גזירת חכמים, וטעם הדבר: משום שכשהם טהורים — לא שכיחי לא מצויים הוא, ואם הנודרים אותם למקדש יפדום, שוב לא יימצאו לעבודת המקדש.

10 ומקשים על הסבר זה: בשלמא נניח לבונה וכלי שרת — לא שכיחי לא מצויים הם. אלא עצים מדוע נאסר פדיונם, והרי מישכח שכיחי מצויים הם! ומשיבים: עצים נמי גם כן אינם מצויים לעבודה במקדש, שכן כיון שאמר מר החכם בדין העצים כי כל עץ שנמצא בו תולעת הריהו פסול לגבי אצל, לענין המזבח, הילכך לא שכיחי לכך לא מצויים כל כך עצים למזבח.

11 ועוד לענין שיטת שמואל, אמר רב פפא: אי שמיעא ליה אם היתה נשמעת, נודעת לו לשמואל הא דתניא הלכה זו ששנויה בברייתא האומרת שהמתפיס המקדיש בעלי חיים בהמות טהורות תמימים שאין בהם מום לקדשי בדק הבית במקום למזבח כראוי להן — כאשר הם נפדים על ידי ההקדש, אין פודין אותן גזברי ההקדש אלא לצורך מזבח שנמכרים למי שחייב בהקרבת אותו מין, ויקרבו על ידו על המזבח. ואין נפדים לחולין, לפי שכלל הוא שכל דבר הקדש הראוי למזבח, אף שהוקדש לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ומשמע מכאן שאף על גב אף על פי שבקדושת דמים בלבד נינהו הם קדושים — אין הם נפדין לחולין הואיל וטהורים הם וראויים למזבח. אם היה שומע זאת הוה הדר ביה היה חוזר בו.

12 ודוחים: ולא היא, אינו כן, שמיעא ליה נשמעה, ידועה היתה לו, לשמואל ברייתא זו, ובכל זאת לא הדר ביה לא חזר בו מדבריו. שכך אמר שמואל בהסברה של אותה ברייתא: לאו האם לא אמרת התם שם בברייתא בטעם הדבר שאין פודים לחולין את העצים והלבונה וכלי השרת שהוקדשו לבדק הבית מכיון שהם לא שכיחי אינם מצויים לעבודה, ולכן לא מיפרקי לא נפדים?

13 הכא כאן בבהמה תמימה שהוקדשה לבדק הבית נמי גם כן יש לומר כי מכיון דשכיחי שמצויים הם המומין דפסלי שפוסלים בבהמה, שהרי אפילו מום קל כזה שבדוקין שבעין נמי פסלי גם כן פוסלים, הילכך לכך בהמות תמימות הראויות להקרבה לא שכיחי אינן מצויות, ולכך גזרו בהן חכמים שאין פודים אותן אלא למזבח, שתהיינה בהמות הראויות להקרבה. מה שאין כן במנחות ונסכים שבהם דיבר שמואל, שמצויים הם, ולכך הריהם נפדים אפילו הם טהורים.

14 א ולאחר שנידונה שיטת שמואל הסבור שאף המנחות והנסכים הטהורים שלא קדשו עדיין בכלי שרת נפדים, מביאים דעה החלוקה על שיטתו. רב כהנא אמר: המנחות והנסכים שלא קדשו עדיין בכלי שרת, הטמאין — נפדין, הטהורין — אין נפדין. ומציינים, וכן אמר ר' אושעיא: המנחות והנסכים שלא קדשו עדיין בכלי שרת, הטמאין — נפדין, הטהורין — אין נפדין. ומעירים: איכא דאמרי יש שאומרים שכך אמר ר' אושעיא: אפילו טהורין — נפדין.

15 ר' אלעזר אומר: כל המנחות כולן דינן שווה לענין פדיונן, שהטמאין — נפדין, והטהורין — אין נפדין, חוץ מעשירית האיפה סולת של מנחת חוטא מנחת דלי דלות בקרבן עולה ויורד הבאה על חטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו הנפדית אפילו היא טהורה.

16 וטעם הדבר: שהרי אמרה תורה בדינו של העשיר בקרבן עולה ויורד המביא קרבנותיו מן הצאן "וכפר עליו הכהן מחטאתו" ויקרא ה, ו, וכן נאמר בדינו של העני בקרבן עולה ויורד המביא קרבנותיו מן העופות "וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא..." שם י, ואילו בדלי דלות המביא קרבנותיו מעשירית האיפה סולת נאמר "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו..." שם יג. ובא שינוי הלשון "על חטאתו" במקום "מחטאתו" להורות שאם הדל שבדלים הפריש עשירית האיפה למנחתו, ולאחר מכן העשיר — שהוא פודה את מנחתו זו, ומוסיף על הדמים שהתקבלו עליה עוד "על חטאתו", וקונה בהם קרבן הראוי לו עתה. ומכאן למדים אנו שנפדית מנחה זו אף כשלא נטמאה.

17 ב ומביאים עוד מה שאמר ר' אושעיא: שמעתי קבלתי במסורת חכמים בדינו של זה שפיגל במנחה שחשב בשעת עבודה בה לאוכלה שלא בזמנה הראוי, ונאסרה בכך בהנאה, שאותה מנחה לדעת ר' שמעון אינו מטמא מקבל טומאת אוכלין. דתנן שכן שנינו במשנה: הערלה, וכלאי הכרם,

18 ובשרו של שור הנסקל שנגמר דינו בבית דין להיסקל, ובשרה של עגלה ערופה, ובשרם של צפורי מצורע, ובשרו של פטר חמור שנערף כדינו, ובשר שהתבשל בחלב, שאף שהם אסורים באכילה — מכל מקום כולם מטמאין ראויים לקבל טומאת אוכלין.

19 ר' שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין, משום שהם אסורים בהנאה, ואינם נחשבים כאוכל. ואולם מודה ר' שמעון בבשר שהתבשל בחלב שמטמא טומאת אוכלין, וטעם הדבר: הואיל והיתה לו, לכל אחד מהם, לבשר ולחלב, שעת הכושר זמן שהיה ראוי בו לקבל טומאה, לפני שהתבשלו כאחד.

20 ואמר רב אסי, אמר ר' יוחנן: מאי טעמא מה טעם שיטתו של ר' שמעון שדבר האסור בהנאה אינו מיטמא טומאת אוכלין? — נאמר "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא..." ויקרא יא, לד, ובא כפל הלשון "האוכל אשר יאכל" להורות: דווקא אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים — הוא הקרוי אוכל לענין קבלת טומאת אוכלין. ואולם אוכל שאי שאין אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו קרוי אוכל לענין זה. ומכאן שהאסור בהנאה, שאסור להאכילו גם לאחרים, אינו נחשב אוכל לענין קבלת טומאה.

21 ומסכם ר' אושעיא את שמועתו: הא הרי כשפיגל במנחה נמי גם כן נאסרה המנחה בהנאה, ואוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולכך לדעת ר' שמעון אינה טומאת אוכלין.

22 ומקשים: אי הכי אם כך היא שיטת ר' שמעון, שכל אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו מקבל טומאה, מעתה בשר שהתבשל בחלב נמי תיפוק ליה גם כן יצא, יילמד, לו לר' שמעון, שראוי לקבל טומאת אוכלין משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא. שהרי לשיטת ר' שמעון אין בשר וחלב נאסרים בהנאה.

23 דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: בשר שהתבשל בחלב אף שהוא אסור באכילה, מותר בהנאה, שכן נ אמר באיסור בשר וחלב "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" דברים יד, כא, ולהלן ושם, בספר שמות הוא הכתוב אומר "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" שמות כב, ל, מה להלן בשר טריפה שנאמר בו "אנשי קודש" אסור באכילה אבל מותר בהנאה, אף כאן בשר שהתבשל בחלב שנאמר בו "עם קדוש" אסור באכילה ומותר בהנאה!

24 ומשיבים: חדא טעם אחד מדוע בשר בחלב מקבל טומאה, ועוד טעם נוסף קאמר הוא, ר' שמעון אמר, ומפרטים: טעם חדא אחד, משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולכך הריהו נקרא אוכל לענין קבלת טומאה. ועוד טעם, משום שאף לדידיה נמי לו עצמו, לישראל, שעתה הוא אסור באכילתו, גם כן הרי היתה לו לבשר זה וכן לחלב שעת הכושר שבו היו מותרים באכילה, ולכך אף עתה הריהם ראויים לקבל טומאה.

25 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו עוד בברייתא שר' שמעון אומר כי יש קרבן הנותר שלא נאכל בתוך זמן אכילתו הראוי, ונאסר בהנאה שהוא מטמא טומאת אוכלין, ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין,

26 כיצד? אם לן עבר עליו לילה לפני זריקה של דמו על המזבח — אינו מטמא טומאת אוכלין. שכיון שלא נזרק דמו, לא הוכשר באכילה עד שנאסר. ואולם אם לן לאחר זריקה, שהוקרב כדינו — הריהו מטמא טומאת אוכלין, שכן היתה לו שעת הכושר.

27 והא ובשר הפיגול שחשב בשעת עבודה לאוכלו מחוץ לזמנו הראוי ונפסל, בין בקרבנות קדשי קדשים בין בקרבנות קדשים קלים — אינו מטמא טומאת אוכלין, שהרי נאסר באכילה בשעת עבודה, ולא היתה לו שעת הכושר. ואולם אם פיגל הכהן במנחה שחשב לאוכלה שלא בזמנה הראוי — הריהי מטמא טומאת אוכלין, שכן היתה לה שעת הכושר בעודה קמח לפני שהתקדשה למנחה. והרי זה בניגוד לשמועה ששמע ר' אושעיא בדברי ר' שמעון שאין המנחה שהתפגלה ראויה לקבל טומאת אוכלין!

28 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, כאן שאמר ר' שמעון בברייתא שהמנחה שהתפגלה ראויה לקבל טומאת אוכלין מדובר כשהיתה לה שעת הכושר קודם שהתקדשה. ואילו כאן ששיטת ר' שמעון לשמועתו של ר' אושעיא שהמנחה שהתפגלה אינה מקבלת טומאת אוכלין מדובר כשלא היתה לה לפני כן שעת הכושר.

29 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק אתה יכול למצוא מנחה שלא היתה לה שעת הכושר, והרי לפני שהוקדש קמח החיטים למנחה, היה מותר באכילה? ומשיבים: במקרה דאקדשינהו שהקדיש אותם, את החיטים עוד בהיותם מחובר לקרקע שאז אין הם מקבלים טומאה. ולכשנקצרו לא היו ראויים לקבל טומאה, שהרי נאסרו באכילה.

30 ושואלים: אף אלה היתה להם שעת הכושר לאכילה, שהרי יכול היה ליפרקינהו לפדות אותם, שכל עוד לא התקדשו בקדושת הגוף על ידי כלי שרת יכולים לפדותם! ומסייגים את השאלה: הניחא להך לישנא זה נוח, אין זו שאלה, ללשון זו שאמר ר' אושעיא כי מנחות ונסכים שטרם התקדשו בכלי, הטמאין — נפדין, ואילו הטהורין — אין נפדין, אם כן שפיר יפה, מובן הדבר, מדוע החיטים שהוקדשו בעודם במחובר לקרקע אינן נחשבות שהיתה להם שעת הכושר, שהרי אין אפשרות לפדותן מפני שטהורות הן.

31 אלא להך לישנא ללשון זו, השניה שאמר ר' אושעיא, שאפילו הטהורין נפדין, הרי כיון שהוקדשו החיטים במחובר היתה להם שעת הכושר, שהרי יכול לפרקינהו לפדות אותן עכשיו, אף שהן טהורות!

32 ומשיבים: אם אמנם היה פודה אותן — היתה זו נחשבת להן כשעת הכושר, ואולם השתא מיהא עכשיו על כל פנים הוא לא פריק לא פדה אותן, ולכך אין זו נחשבת כשעת הכושר.

33 ודוחים: אף שבפועל לא פדה אותן, ואולם כיון דאי בעי, פריק ליה שאם רצה, היה פודה אותן, נחשב הדבר כשעת הכושר, אף שלא פדה אותן בפועל. שכן שמעינן ליה שמענו אותו את ר' שמעון שאמר שכל דבר העומד לפדות — כפדוי דמי הוא נחשב.

34 דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: פרה אדומה, אף שנשחטה, והריהי אסורה בהנאה, מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר להיפדות, ולהיאכל. ויותר מכך אומר ריש לקיש שאומר היה ר' שמעון כי פרה אדומה נפדית אפילו כאשר היא כבר נתונה על גב מערכתה ועומדת להישרף!

35 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משוה פרה אדומה לדין המנחה. שהרי בשלמא נניח, מובן הדבר מדוע הפרה עומדת לפדות היא כל עוד לא נשרפה, שכן אם מצא פרה אדומה אחרת נאה הימנה ממנה, הרי זו מצוה לפדותה ולקנות בדמיה את הפרה האחרת. אלא הני אלה המנחות וכי יש מצוה לפדותן?!

36 ומקשים: והא והרי במקרה שלן הבשר לפני זריקה, שמצוה למיזרקיה לזורקו את הדם, ואי בעי ואם רצה זרק את הדם ולא היה הקרבן נפסל, ויש לומר אף כאן כל העומד להיזרק כזרוק דמי, וייחשב כנזרק כבר, והיתה לו איפוא לבשר שעת הכושר, ובכל זאת קתני שנה ר' שמעון בברייתא שאין מטמא הנותר טומאת אוכלין, כיון שלא היתה לו שעת הכושר!

37 ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן בברייתא במה, באיזה מקרה, אנו עוסקים? כשלא היתה שהות ביום למיזרקיה לזורקו, את הדם, וכגון שנשחט הקרבן סמוך לשקיעת החמה, ולכך אינו עומד להיזרק.

38 ושואלים: אבל נוכל איפוא לדייק כי במקרה שנשחט הקרבן במשך היום, והיתה לו שהות ביום לזרוק את הדם, מאי מה יהא הדין לשיטת ר' שמעון? שבשר הנותר מטמא טומאת אוכלין, אם כן,

39 אדתני עד שהתנא שונה בברייתא להבחין בין הבשר הלן לפני זריקה שאינו מיטמא טומאת אוכלין לבין לן לאחר זריקה שהריהו מטמא טומאת אוכלין — ליפלוג בדידה שיחלק בה עצמה, כשלן הבשר קודם זריקה, ויאמר כך: במה דברים אמורים שכאשר לן הבשר לפני הזריקה אינו מיטמא טומאת אוכלין? כשלא היתה לו שהות ביום לזרוק את הדם, אבל אם היתה לו שהות ביום — הריהו מטמא טומאת אוכלין!

40 ומשיבים: הכי נמי קאמר כך גם כן אמר, כלומר, זו משמעות דבריו בברייתא, שאם לן הבשר קודם שיראה שהיה דמו ראוי לזריקה — אינו מטמא טומאת אוכלין, ואם לן לאחר שיראה שנעשה הדם ראוי לזריקה — מטמא טומאת אוכלין.

41 ומקשים עוד: האם אמר ר' שמעון שכל העומד להיפדות נחשב כבר כפדוי, ולכך הריהו כמי שהיה לו שעת הכושר אף שלא נפדה בפועל: והא והרי שנינו עוד בברייתא שאם פיגל, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים — אין הם מיטמאים בטומאת אוכלין, שכן לא היתה להם שעת הכושר, ואולם כיון שקודם שהתפגלו היתה מצוה למיזרקיה לזורקו, את דמם,